שאין רק אמת אחת//
ארץ
אחרי התואר הראשון התחלתי לחלום על מגורים בארצות אחרות ועד עכשיו זה עדיין לא קרה. החיים חד פעמיים מדי בשביל לחיות רק במקום אחד. אבא של הבנות שלי חי כבר עשר שנים בפראג, ואני רואה מה זה עושה להן כבנות אדם. יש להן שם בית ומשפחה צ'כית, והן היו שם עשרות פעמים. זה מרחיב להן את נקודת המבט, והופך אותן ליותר סובלניות. מגיל קטן הן מצליחות לראות את המורכבות של הדברים – שאין רק אמת אחת. בעיני זו סגולה לחיים עשירים ומיטיבים. אני מקווה שיגיע הזמן שבו אוכל לאפשר לעצמי מדי שנה במשך כמה חודשים לחיות בכל פעם בארץ אחרת. אבל גם בחלומות הכי פרועים שלי – אני תמיד חוזרת לכאן. אני ישראלית, מרכז החיים שלי הוא כאן, לטוב ולרע, השורשים שלי כאן וזה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, ממי שאני.
השכבות //
עיר
נולדתי בתל אביב, ורוב חיי אני גרה בהרצליה. אני עירונית שורשית. אוהבת במיוחד ערים גדולות: את הקצב שלהן, את המגוון האנושי והתרבותי, את השכבות – בעיקר את מה שישן ונשאר כדי לספר סיפור. השכונות האהובות עלי בארץ וגם בחו"ל הן הישנות והמרופטות, שהוחזרה להן עטרתן עם טוויסט עכשווי. העיר האהובה עלי בארץ היא תל-אביב ובחו"ל – ניו יורק. כשאני מגיעה אליה אני מרגישה שהגעתי הביתה, ואף פעם לא די לי ממנה. ואז כשאני חוזרת לתל אביב היא נראית לי כל-כך קטנה, ולוקח לי זמן להתרגל אליה בחזרה. בשנים האחרונות אני נהנית מזה שבן זוגי חי בתל אביב, ואני חולקת את חיי בין שתי ערים. אין לי ספק שכשהילדות שלי יגדלו ויסיימו את בתי-הספר נחזור לגור בתל אביב, כי למרות הצפיפות, הפקקים וזיהום האוויר – אני נושמת בה טוב יותר בכל המובנים.
מחייה את נשמתי //
כפר
בתרגיל שעשינו בתחילת קורס מאמנים הדבר הראשון שיצא שחשוב לי זה "להיות בטבע". לאור הפיסקה הקודמת, זה די הפתיע אותי. כשהילדות היו קטנות דווקא חשבתי שבאיזשהו שלב נעבור לגור במושב בבית עם חצר, מרחבים פתוחים להתרוצץ בהם ושמיים כחולים. כמו שהייתה הרצליה בילדותי. התגרשתי, זה לא קרה, וגם הרצון נעלם, אבל מאז אני מקפידה למצוא לי מדי יום פיסה של טבע בעיר. זה מחייה את נשמתי ופותח לי את הלב ואת המחשבה. זו יכולה להיות צעידה או ריצה בפארק או בים. אלו יכולים להיות גם רגעים של בהייה בירוק/כחול או קריאת ספר בחוץ. העיקר להרגיש את האוויר של החוץ.
שמירת חיים //
חי
כשהייתי ילדה רוב חברותיי הטובות אהבו מאד חיות, ואחת מהן אפילו הפכה לוטרינרית. אצלי זה בכלל לא היה עניין. לא אהבתי חיות ולא שנאתי אותן. מאז שנולדו הילדות גידלנו בבית דגים, אוגרים, תוכי, ואפילו חתולה איתה החזקנו מעמד שמונה ימים, ואירחנו בדרך קבע חיות מפינת החי בבית-הספר. אף אחת מהן לא נגעה לי בלב. מה רבה הייתה הפתעתי כשלפני שמונה שנים, באמצע ביס של מאכל בשרי טעים להפליא הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לאכול בשר. מאז אני צמחונית אדוקה, וכרגע זה נראה בלתי הפיך. שנים של תירגול מדיטציה של תשומת לב (מיינדפולנס) תוך כדי הקפדה על שמירת חיים עשו את שלהם.
להצמיח אנשים //
צומח
אני נכדה של גנן. לפחות פעמיים בשנה אני הולכת למשתלה וחוזרת עם ארגזים מלאי צמחים עונתיים אותם אני שותלת באדניות ובעציצים שבמרפסת. הרגעים האלו הם רגעי אושר גדול בשבילי – הצבעוניות, ההתחדשות, הטבע הפרטי שלי והמגע של הידיים באדמה הרטובה. גם ההשקיה היא טקס של הירגעות בשבילי. עד היום לא התקנתי טפטפות, ואני ממלאת את המשפך מספר פעמים, הלוך-חזור, ונהנית מעצם ההשקיה. אני תמיד אומרת שבמובן מסויים הלכתי בדרכו של סבא שלי: הוא במקצועו הצמיח צמחים, ואני בחרתי להצמיח אנשים – לעזור להם לזרוע את מה שיניב להם את החיים שהם רוצים. כשזה מצליח – אין סיפוק גדול מזה.
זמן דמימה //
דומם
אנחנו חברה מופרעת קשב. משנה לשנה נהיה קשה יותר לדומם את "הדיסקוטק הפנימי" שרץ לנו בראש, להשקיט את המחשבות, להתרכז במשהו אחד או פשוט להיות בשקט. אני מתרגלת ומדריכה מדיטציה כבר עשר שנים. זהו זמן דמימה מבורך, וזה אחד השרירים העיקריים שכדאי לתרגל בעידן הנוכחי. מיקוד, שמחה, בריאות ושיפור ביצועים בכל התחומים מובטחים למתמידים. ובמובן אחר, כשלמדתי ציור לפני שנים, אמרה לי המורה לציור שאני חושבת בתמונות, כל הזמן מצלמת. היא צדקה. אחד הדברים האהובים עלי הוא לצלם את מה שאני רואה. זה מאפשר לי להתעמק במה שקורה ולהתרכז בו, להקפיא את הרגע ולהיות איתו בזמן שהוא קורה. זה גורם לי לראות יותר פרטים, ואחר כך גם מאפשר לי להיזכר.
להתעמק //
ים
הים הוא ה-מקום שלי. למעט שנתיים בין גיל שנתיים עד ארבע, גרתי כל חיי ליד הים. הוא המקור שלי לשקט, לנחמה, לפתיחת הראש, ליצירתיות, לאסוף את עצמי מחדש ולהמשיך. יש מתאם מלא בין מידת החיוניות שלי לבין ההגעה שלי לים. שבועות שבהם אני לא מגיעה לים – הם שבועות פחות טובים. ולעומת זאת, מספיקה פעם אחת בים כדי להפוך לי את ההרגשה על פיה, ולהעיר אותי בכל המובנים. הרבה יותר זול וזמין מפסיכולוג. בים אני משחררת הכל, את כל מה שצריך, את כל מה ש"נכון", את כל מה שידעתי עד עכשיו. אני נותנת לעצמי פשוט להיות מול הכחול הגדול הזה, לשמוע את רחשי הגלים, להרגיש את החול בכפות רגליי היחפות, תמיד יחפות – חוץ מאשר בחורף. זה פרדוקסאלי – כי אני תמיד חוזרת ממנו יותר ממוקדת, והכי חשוב – יותר שמחה. הוא הטבע העיקרי שלי בעיר, ומאפשר לי את הגם וגם. היו שנים שבהן את פגישות העבודה הכי חשובות שלי קיימתי בים, ואף אימנתי בים. כך המתאמנים שלי הרוויחו פעמיים: פגישת אימון/עבודה ואת הים באמצע היום. בעיני זו דוגמא מעולה ליעילות.
כי מה שיש בינינו//
שיר אהבה לים
טוב, ברור שהוא חיכה לי. רק שאני אחרת והוא אחר ושנינו לא ידענו להגיד מה נשתנה.
אז שתקנו ואני פשוט צעדתי והוא פשוט עשה את מה שים עושה. והשמש זרח מעל שנינו.
וחשבתי לעצמי שחזרתי. גם אם אתמול הייתי במקום אחר היום אני כאן וזה מה שחשוב.
וכנראה שאחזור שוב מחר כי מה שיש בינינו זה לתמיד.
וחייכתי כי זה מה שאני עושה והוא המשיך לעשות את מה שים עושה.
ועוד אנשים באו וחייכו ואמרו שטוב שבאתי "את נראית נהדר כבר מזמן רציתי לומר לך"
ואמרתי שכנראה אבוא שוב מחר
והלכתי והוא נשאר ונהיה יום חדש.
אהבת את המשחק, ארץ, עיר, כפר, חי, צומח.
אשמח שתכתבי לי בתגובות מהו צומח בשבילך?
שלך,
נתלי
קצת על...טל בר
טל היא יועצת ארגונית ומאמנת להפחתת לחצים ושחיקה. מרצה, מנחה סדנאות ומלווה תהליכים ארגוניים ופרטניים שמטרתם לתת כלים לוויסות הסטרס בעבודה ובחיים האישיים, ולנהל את משאבי הכוח האישיים והארגוניים בצורה אפקטיבית. במילים אחרות, להצליח "לתדלק" ולהטעין את עצמנו במהלך היומיום, כדי להוציא לפועל בצורה מיטבית את מה שאנחנו רוצים בחיים ובעבודה. ניתן לקרוא על זה עוד בבלוג שלה "זמן לנשום" באתר סלונה. היא בת 46, אמא לנועה (בת 17) ולשירה (בת 14), ובזוגיות פרק ב' עם קובי, שהביא איתו לחייה עוד שלוש בנות (נעם 23, הילה 19 ורוני 17).
את טל הכרתי במהלך לימודי הפרלמנט של יונית צוק, הכינוי שלי עבורה: ״ממציאות לדמיון״, אני אוהבת להכנס ביחד איתה לתאים במוח ולנטרל את הרעשים והלחצים בשביל להתמקד בצבעי הקשת בענן. כל הצילומים של טל בפוסט נעשו תוך כדי ואחרי סדנת צילום בנייד #מתחת_לאף שהעברתי. וזה מרגש אותי מאוד להראות את התוצרים שלה, תחת הבית שלי :).
Comments