בצילום: שדה פרגים וחרדלים, צפונית לנווה שלום
מי לא זוכר את המשחק הכה נוסטלגי וכייפי מן הילדות ואף מהבגרות:
ארץ, עיר, (הוספתי כפר) חי, צומח, דומם... לכבוד חג האביב הקרב ובא, הזמנתי לשחק איתי פה, נשים אשר עשו מעבר בחייהם הפרטיים מן העיר אל הכפר/קיבוץ ונהפוכו, נתתי להן לפרש ולשחק את המשחק כיד הדמיון, ללא מגבלות וללא חוקים.
בצילום: מסילה בהקמה, עמק אילון דרומית לשעלבים
עופרי זוטא
ארץ
לפעמים נראה לי שבגלל שהעולם כל כך גדול, זה בלתי אפשרי לבחור. לא הייתי באירופה הקלאסית (למעט ברלין. היא קלאסית?) והמון ארצות קוסמות לי להגיע אליהן. אבל במיוחד איטליה. כל כך הרבה מדברים עליה. ואת יוון אני מאוד אוהבת, אמנם טיילתי בה לפני מעל 20 שנה, ואולי בגלל שהיא מזכירה-לא מזכירה לי את הארץ, אני יכולה להרגיש בה בנוח.
עיר
תל אביב, בנגקוק
יש לי משיכה לא מובנת לערים גדולות. טוב הכל יחסי.
את תל אביב אני אוהבת, כי היא פה בארץ. אני אוהבת בעיקר את שעות היקיצה בעיר הזו. לראות איך העיר מתעוררת ומשקט יחסי היא הופכת להיות תזזיתית, עמוסה ומעייפת. כשכל האפשרויות פתוחות בפני שם. ואת לא באמת מעניינת אף אחד בעיר הזו. (ע"ע קיבוץ)
ובנגקוק... הגענו אליה אחרי 5 חודשים בהודו. כולם ברחו לאיים, ואנחנו (ערן ואני) נהננו כ"כ מהעיר הזו ובעיקר מאוכל הרחוב המופלא שנמצא בכל פינה. היא גדולה, רועשת ובקיצור מרתקת.
כפר/קיבוץ
יש מצב שאני חיה כמה גילגולים בחיים האלו ממש. נולדתי בקיבוץ רמת דוד לפני מעל ארבעים שנים, דור שלישי ורביעי (תלוי מאיזה צד), כשהייתי בת 16 ההורים עזבו את הקיבוץ. כשגדלתי אמרתי שעל גופתי המתה אני חוזרת לכאן. אבל החיים... הם, יש להם תוכניות משלהם, ולפני 6 שנים ערן ואני עברנו לכאן (הלל היה בדיוק בן 4 והייתי בהריון עם אליה), שיפצנו חצי בית ילדים ומאז אנחנו פה. הקיבוץ מופרט כבר שנים רבות. זה אחלה מקום לגדול בו ולגדל בו ילדים, ויש מצב שגם להזדקן בו. אבל אני מתגעגעת לכרכור וגם לפעמים לתל אביב. יש פה המון דברים טובים אבל לפעמים חנוק מידי.
בצילום: מאגר מים- תעוז, צמוד למיני ישראל צפונית מערבית לצומת שבע
חי
אין לי שום זיקה לחיות, למרות שיש לנו דיירי קבע בחצר בדמות חתולי רחוב, שלעיתים אנחנו דואגים להם, מאכילים ומלטפים. המילה "חי" קיבלה משמעות של חיים, לחיות בכלל, בלי קשר לבעלי חיים (כמו שבמשחק במקור). אז כן, לחיות. צריך ללמוד.
צומח
אני אוהבת לראות את עצי הפרי שגדלים בחצר שלנו, לעקוב אחריהם משתנים עם עונות השנה. בתקופה האחרונה זו הייתה הנקטרינה שפרחה בצבע מהמם וכבר נותנת פירות קטנים, השסק אוטוטו מוכן (מי ישיג? הציפורים או אנחנו?), הלימונים האחרונים מחכים שיקטפו אותם ובמקביל העץ כבר מלבלב ומפיץ ריח מופלא בכניסה לשביל.
דומם
שקט. זה מה שעובר לי בראש.
בצילום: שדות חקלאיים בשרון
יעל עיני
ארץ
ישראל. כי באמת אני חושבת שאין לנו ארץ אחרת. וארה"ב- למה? כי אני גם אזרחית אמריקאית (עד שיהיה לי אומץ לבטל את הדרכון) ואני חושבת שהיום, במדינת ישראל כל אחד צריך שיהיה לו דרכון נוסף. אוהבת את המדינה הזאת בכל ליבי, לא רואה את עצמי גרה במקום אחר, אבל ממש חוששת.
עיר-כפר/ קיבוץ
רק עיר. אחרי 15 שנים מאוד מאוד לא פשוטות בקיבוץ (כמעט כל שנות ילדותי) אני לא מסוגלת לגור במקום שמרגיש לי שכולם מכירים אותי. אני צריכה את האנונימיות.
אני צריכה, שהמורה של הילדים שלי, תתייחס אליהם בזכות עצמם ולא בגלל שיש לה דעות עלי (כמה פעמים בקיבוץ, הגננות, המורות, המטפלות התייחסו אל הילדים לפי מה שהם חשבו על ההורים שלהם. כלומר – אם היו ביחסים טובים, גם הילדים זכו. אם הם שנאו את ההורים של הילדים – הילדים היו אומללים).
לפעמים בא לי לעבור לישוב קהילתי. כזה שיש בו הרבה יותר ירוק ושהילדים יכולים להסתובב חופשי ולא לפחד. אבל אז אני נזכרת בקהילתיות החונקת שהייתה בקיבוץ ואני חוזרת בי מהכוונות שלי.
עבורי הקיבוץ היה כלא. העיר מייצרת לי יותר חופש.
ואני אוהבת את כפר סבא.
חי
אוהבת בעלי חיים, אבל בעיקר בערוץ הטבע (למרות שאין לי טלוויזיה). אני לא מהטיפוסים שמגדל חיות אצלו בבית.
צומח
ירוק וכמה שיותר. כשאני מרגישה שאני צריכה חופשה – אני נוסעת צפונה. אני צריכה את הירוק בעיניים. חופשה בלי ירוק בעיניים היא לא חופשה.
בצילום: דרומית לבית שמש
דומם
לפעמים, כמו עכשיו, כדי לכתוב, אני צריכה שקט. אני צריכה שהרדיו יהיה סגור, שלא יהיו ילדים ובעל סביבי. רק אני ועצמי ואז אני יכולה להתכנס לכתיבה ולנסח את עצמי בבהירות.
מקצוע
אני מאמינה שכל מקצוע יש בו שליחות. גם מי שיש לו פיצרייה וגם מי שעוסק בהתפתחות אישית (כמוני). זה תלוי באדם ובחיבור שלו למה שהוא עושה ולדרך בה הוא מסתכל על הדברים.
שם
יעל זה שם שתמיד נתן לי כוח. יעל, אשת חבר הקיני הצילה את בני ישראל. כשהייתי ילדה, ברגעים של קושי – החיבור לשם שלי נתן לי כוח.
בצילום: שדות פרגים, צפונית לנווה שלום.
גלית ברש
מכל המשחקים שלנו בילדות (גומי, קלאס ורמי כמובן)
אני הכי זוכרת את "ארץ עיר" או "חי צומח דומם"
אני ואחותי היינו משחקות בו שעות, כל קיץ היינו מכינות
דפים מוכנים עם כל הקטגוריות ומתחרות אחת בשנייה ללא רחמים.
הכל כבר ידענו בעל פה, וירוס ב-ו', עיתונאי ב-ע', וכדי להיות מהירות
פשוט היינו ממלאות אות אחר אות ומשננות.
היום כשאנחנו משחקות עם הבנות שלנו, אני מגלה את היצירתיות.
דשא ב-ד' למור ב- ל' והמשחק פחות תחרותי והרבה יותר מצחיק.
כשנתלי ביקשה ממני להצטרף, ישר התלהבתי, זה הרגיש הכי מתבקש
להפוך את המשחק הזה להרבה יותר.
ואחרי כל ההקדמה קבלו –
חי
מקס. הכלב שלנו והחיה הכי נוכחת בבית. יש לו פוף מילגה גדול באמצע הסלון.
אם היו אומרים לי שיהיה לנו כלב ועוד בתוך הבית אין סיכוי שהייתי מאמינה. מה עוד שלבן הגדול שלי יש פוביה מכלבים.
צומח
זית. טוב זה קל. לפני שש שנים נטענו 3000 עצי זית בכרם שלנו שנקראת "זמן זיתים"
שם אנחנו עושים שמן זית משפחתי שכל מי שקונה אותו מתמכר ולא יכול להפסיק. יש לנו 6 זנים שונים מסודרים בשורות (לכל נכד שורה) ולכל אחד במשפחה הגדולה שלנו תפקיד. אין ספק שיש לעצים מקום גדול במשפחה שמגבש אותנו וגם נותן לנו מבט בריא על החיים.
כפר
בית לחם הגלילית. זה גם די ברור. כאן נולדו שני הוריי והיום אני מגדלת את ילדיי, הדור הרביעי כאן.
היום כולם מכירים את המקום בגלל הבתים הטמפלריים ונראה לי שכל אחד בילה כאן באיזה שבת, אבל פעם אף אחד לא ידע איפה זה
ואני תמיד סיפרתי שאני גרה "ליד טבעון". יותר מהכל, זה המקום שאני הכי מרגישה בו בבית, מכירה כל סיפור, בית ואבן ואיפה עץ התותים הכי שווה.
בצילום: מדבר, בין הר קומות להר צבאים מזרחית למפעלי רותם.
עיר
תל אביב יא חביבי תל אביב. נולדתי בכלל בראש"צ ואולי משם זורמים לי בדם גנים עירוניים, ואולי כי סבתא שלי ילידת ברלין, בכל אופן יש לי פינה חמה, שלא לומר לוהטת לעיר הזאת. התחביב שלי בילדות היה לנסוע לדיזינגוף סנטר, בצבא שירתתי בשדה דב, ומיד כשיכולתי עברתי לגור בתל אביב.
שם למדתי, עבדתי קנינו דירה (עם גינה) ושם נולדו לנו שני ילדינו הגדולים. המעבר מהעיר לכפר לא היה לי קל ולמרות שהיה בו חזרה הביתה, היה לי קשה לוותר על האנונימיות
והקצב שיש בעיר. היום אני שלמה לגמרי ואפילו הגיחות שלי אליה הולכות ומתקצרות.
בצילום: כביש צומת הערבה - דימונה (בין מעלה סדום למעלה תמר)
מיטל שנרך
ארץ
אין לנו ארץ אחרת. האומנם ? ואם בא לי ארץ אחרת ...?
עיר
פתאום מתחרטת שלא היה מספיק עיר בחיי. תל אביב ניו יורק אילת ... להכניס קצת עיר לורידים שלי, ולדעת שמיציתי לפני שבחרתי לשקוע בכפריות.
כפר/קיבוץ
שששש..... לא של שקט. אלא של שבילים.
שיחות שבילים שמזכירות כמה קטן פה.
בצילום: מנזר השתקנים בלטרון
חי
לעוף כמו ציפור. לרחף למעלה, בשקט ולראות את כולם מלמעלה.
צומח
כמה הוא חסר לי, רק אלוהים יודע ... רוצה להיות עטופה ירוק. כמו סושי שעוטף את האורז וכל הטוב שבו בירוק של אצה.
דומם
התחושה של חוסר אונים. שרוצים ללכת, שיודעים שצריך ללכת אבל כמו עץ ששורשיו היכו בקרקע והם הולכים ומתחזקים – כך אני מרגישה . צומחת אומנם אבל לא יכולה לבחור עבור עצמי את המיקום שלי .
בצילום: גבי שיש, ערבה
ענת שפירא
ארץ
בית
עיר
חולצה בפנים
כפר
חופש
חי שלום
צומח
שפע
דומם
שקט
בצילום: זוג צביים, צפונית למנחת עין יהב
בצילום: נחל צין דרומית למכתש הקטן
אני, אחרונה חביבה :)
ארץ
קטנה עם שפם
כפר
מאוהבת ומכושפת
עיר
ללא הפסקה
חי
אין סוסים שמדברים עברית (וגם זוג כלבים וחתולה קטנה).
צומח
בצילום: בין לטרון לנווה שלום
דומם
לא קיים אצלי בלקסיקון.
תודה לכל המשתתפות במשחק:
גלית ברש מחברת שיווק למילים, ומה שבינהם ומכוונת אותם גבוה לעננים ולכל צבעי הקשת.
ענת שפירא בלוגרית, מעוררת השראה וסקרנות אצלי, מכירה אותה מהרשת בלבד, אך מרגישה לי קרוב למרות שהיא רחוקה מאוד.
תודה ענקית לאחי זוהר דרורי, על האפשרות להגשים חלום ולעוף כמו ציפור מהשרון ועד הערבה, לצוות אותי עם טייס מקצועי, סבלני ומדהים שרון גבריאל.
כל הצילומים צולמו על ידי באייפון SE מתוך טרקטורון מעופף בשמו הלועזי בקאי (ניתן לקרוא בהרחבה על חווית הטיסה שלי בפוסט תרמיקה.)
בצילום: אני במנחת ערד, רגע לפני עלייה לאוויר
אהבת את המשחק, ארץ, עיר, כפר, חי, צומח...?
אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה, תוספות ופרשניות משלך.
רוצה לקבל פוסטים חדשים וטיפים ישירות למייל, מוזמנת להרשם.
חג אביב שמח ומעופף במיוחד.
שלך
נתלי
Comments