פעימה

על מנת להכנס למקצב המילים והמנגינה, מומלץ להקשיב לוידאו בזמן קריאת הטקסטים*

מקצה לקצה זה תמיד מתמצה"

באותה נקודה

הכתמים מופשטים

הלילות מתקצרים לקו לבן

בין רקה לרקה נקמה מתוקה

מנועים שקטים

רכבות של מילים חולפות

"כמו צללים מעלי

-מתוך השיר של אסף אמדורסקי ״15 דקות״-

צרימה

אני מנסה לרענן את זכרוני ולהבין את המקצב בילדותי: לא מוגדר, מופנם, ניסה תמיד להיות מותאם למקצב של אחרים ובעיקר לאחיי הגדולים.

הם היו המודל שלי לטמפרמנט עם כוחות על, אשר כללו בין השאר: פעיליות ספורט, נבחרות, תחרויות, ״קרבי זה הכי אחי״, מעשי קונדס וקילמוטרז׳ של שנים רבות עליי.

אף פעם לא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם, לא הבנתי מדוע הגנים שלהם פסחו עליי בצורה כה מוחצנת ולא מוסברת.

כיצד הם יכולים לעסוק בריבוי פעולות ופעלים, ואני רק רוצה לצייר ולנגן ולהיות במקום אחד.

עם השנים נטשתי את הנגינה, וגם המקצב שלי נעלם ודי נדם.

הרמוניה

כאשר התאהבתי קשות באישי היקר, פעימות הלב שלי שוב גברו והחלו לפרפר בהתרגשות כזאת שמרגישים כנראה רק כמה פעמים בחיים. עד שהשתלבו בהרמוניה לקולות הכוס השבורה וההתרגשות הרבה.

תנודה

שמעתי את הדופק שלהם מחובר אליי במוניטור כ9 חודשים, עד לצרחת הצליל הראשון מחוץ לרחם, וההבנה שלאותה התאהבות שהחשבתי לשיא בחיי, נולדו שיאים חדשים. עוצמת הקול והאור יצרו אצלי תנודה שונה לגמרי בחיים. תמצית החיים עבורי באותם רגעים היו הילדים, ואיתם באה ההחלטה, לעזוב את מקצועי שלמדתי במשך כ-4 שנים (תקשורת חזותית), ולהיות אמא במשרה מלאה לפני שמלאו לי 30 שנים. לא עניין אותי שום דבר, רק הילדים. לאחר כמה חודשים בהם חייתי והקשבתי באופן טוטאלי למקצב הילדים, התחיל להרגיש לי, כי הדופק שלי מתחיל לזגזג ולא מוצא מנוח וסדר, קול מגומגם, כואב, צליל לא מכוון, קורא ולוחש לי: ״אולי אני לא מתאימה להיות אמא במשרה מלאה, ועלי למצוא את הצליל שלי מהתחלה.״

פירפורים

התחלתי לאסוף את כל התנודות, הסימנים, האותות והבהובים של פעימות ליבי, למצוא איך לחשוק בחיים, מעבר לילדים.

דפיקות מואצות, חלק ועוד חלק מתחיל להתחבר, ומצאתי את עצמי מקימה עסק עם נישה מאוד ייחודית ושונה שטרם נראתה אז בסביבה.

התחלתי לרגש אנשים - להעניק להם מתנות בהתאמה אישית, לא לגלות למזמין ומקבל המתנה, מה היא מכילה ואיך היא הולכת להיות בסיומה ואף בתחילתה, עד לרגע פתיחתה.

ההתרגשות של האחרים האיצו את דפיקות ליבי והאדרנלין שלי המריא אל על.

אך עם הזמן שוב התחלתי לפקפק באי סדירות הדופק שלי, לחזור למסלול המוכר לכולם כולל לי, ולעסוק במקצועי: להבין את הפנטזיה של הלקוחות ולרגש אותם בפרזנטציות מסחררות (שלא מסחררות אותי)

לקלוע למטרה, כיצד החזות והשפה המיתוגית של העסק שלהם אמורה להראות, לפצח ולפתור בעיות ״הרות גורל״.

להיות כלכלית מבחינתי, היה לייצר כמו משוגעת באפס זמן, קונספטים, לפצח בריפים, למצוא את הלוגו המנצח... לא תמיד הצלחתי לעמוד בקצב.

אוקטבה

הדופק שלי הוא כמו חיישן, לפעמים אני מקדימה אותו ומרבית חיי הוא הקדים אותי, הייתי נכנסת למיטה עם הרגשה שאני לא רוצה לצאת ממנה שוב, משהו בי דאב, והבין כי גם עם האוקטבה הזאת סיימתי בחיי, וצריכים לעשות כיוון צלילים לכל המערכות, ולהקשיב למה שהלב אומר. לסנן את גלי המוח, את גלי הבחוץ, ״מה יגידו״ ולהקשיב היטב היטב לקול פעימות הלב, לדיוק שבהן ולמנגינה. להרגיש אותן מתגברות כאשר אני מזהה דברים שעושים לי טוב, דברים שאני טובה בהם, באים לי בקלות, באושר ושמחה ושונה במקצב שלהם מאחרים.

"כל קול הסתיר מגוון צורות ביטוי,

ואותו הדבר היה נכון גם לפעימת הלב.

גם אם הפעימות הללו מעולם לא היו זהות,

הפעימות חשפו רבות על גוף ונפש.

והשתנו עם הזמן או לפי המצב."

אמנות ההקשבה לפעימות הלב / יאן-פיליפ סנדקר

טמפו

כאשר עלתה המחשבה לעבור לעיר, הלב שלי היה בשיאו, והמוח היה בהתנגדות מוחלטת, ממש סבלתי ממלחמה פנימית בעד ונגד. למזלי הטוב, התחתנתי עם בעל טמפו שונה לחלוטין ממני, שאחד מיתרונותיו כאשר הוא חש באותה פעימה ומחשבה, הוא מבצע בלי להתחשב בפעימות ובקצב של אף אחד, סוחב אותי אחריו, וקובע לי עובדות, ״עכשיו אנחנו עוברים לעיר הגדולה, וכל השאר יסתדר מעצמו״. עם השנים הוא הדביק אותי בפעימות המוגברות שלו, ויצר אצלי איזון שהיה חסר לי כמעט כל חיי. הבנתי שאני בעשייה מוגברת, וחיה את ההווה, לא את העבר ובטח לא את העתיד, מדייקת את הפעימות שלי, ולא מנסה להגביר את הקצב בשביל לעמוד בקצב של אנשים אחרים, פתאום הכול מסתדר בדיוק במשבצות הנכונות.

תנודת הלב

החיים שלי בעיר מאוד מוגברים, לעיתים אני לא עומדת בקצב של עצמי, יודעת להגיד גם מתי אני מגזימה ולא משאירה מרווח בין השורות לנשימה, לפעמים גם מפספסת ומוצאת את עצמי במיטה עם מיגרנה נוראית של 24 שעות, אשר מחייבת אותי להכנס למאורה חשוכה עד שפגה תוקפה. לראשונה בחיי, הפעימות המוגברות מרגישות לי מאוד נכונות ומדוייקות, אני מתרגשת ומרגשת מידי יום ביומו, עובדת בעבודה שמסקרנת ומרגשת אותי, הבלוג מפגיש אותי עם אנשים שהמקצב שלהם תואם או שונה משלי, ומעניין אותי לחקור ולהתבונן, ללמוד ולקבל מהם השראה על המנגינה שלהם. המשימה היומיומית שעומדת בפני היא להצליח לדומם מנוע ל 15 דקות ביום, את הזמזומים, את הפעימות שאני שומעת אצל אנשים מסביבי, ובעיקר של הטבע אשר עומד בדרכי ממש מתחת לאף, להתמכרות שלי להגברת המקצב. ליצור הדממה מוחלטת, של שקט, בשביל לאפשר ללב להתאזן ולהתרקון, כמו פינוי אחסון בנייד.

תודה שהקשבת לפעימות ליבי.

אשמח שתכתבי לי בתגובות למטה, מה הטמפו שלך?

רוצה לקבל פוסטים חדשים וטיפים ישירות למייל, מוזמנת להרשם.

המשך יום מפעים במיוחד.

שלך

נתלי

---

כל הצילומים צולמו באייפון SE, עריכת הוידאו והקלטת סאונדים, עיצוב ועריכה נעשו על ידי.

הפוסט נכתב בהשראת הרצאתה של פאולה רוזנברג, אשר הפעימה את ליבי בטמפו האישי שלה, וסיפור חייה.

בנוסף בזמן שכתבתי את הפוסט שלי, איילת שירי בלוגרית וקולגה יקרה, העלתה פוסט יפהפה על המקצב שלה, מוזמנים לקרוא.